לפני יותר מ-10 שנים ירשו שני אחים ואחות זכויות בבניין בן 6 דירות במזרח ירושלים מאביהם. הבניין היה שייך במקור לסב המשפחה שנפטר ב-1979 והותיר 8 ילדים משתי נשים שונות, ונותר רשום עדיין על שמו.

 ב-2006 הגישו האחים תביעה נגד יתר היורשים, שחלקם גרים בבניין (5 מילדיו של הסב וארבעה מנכדיו).

 התובעים דרשו את פירוק השיתוף בנכס באופן שהבניין יחולק בין כל היורשים. לחילופין הם ביקשו שהנכס יימכר בשוק החופשי לכל המרבה במחיר תוך חלוקת התמורה בין כולם.

 בשלב מסוים רכש צד שלישי את זכויותיה של האחות בנכס והיא יצאה מהתמונה.

 בינואר 2014 בית המשפט למשפחה בירושלים קבע שחלקו של כל אחד מהאחים (התובעים) בנכס עומד על כ-5%.

 בית המשפט קבע ש"הדרך היעילה והצודקת" לפרק את השיתוף במקרה זה אינה חלוקה בעין 

חלוקת המקרקעין בין השותפים, באופן שכל אחד מהם זוכה בבעלות עצמאית ונפרדת), או מכירת הנכס וחלוקת הפדיון אלא מכירת חלקם של התובעים בלבד בשוק החופשי, תוך המשך השיתוף בנכס בין יתר הבעלים. 

 בית המשפט נימק את קביעתו בכך שהתובעים גרים מחוץ לישראל ואין להם עניין אמיתי לגור בנכס, לעומת חלק מהנתבעים שגרים בו ואף השקיעו בשיפוץ הדירות.

 אחד האחים ערער על התוצאה בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. הוא טען שמכירת זכויותיו הבלתי מסוימות בבניין בשוק החופשי אינה אטרקטיבית וכמעט לא אפשרית ובכל מקרה התמורה ממכירה כזו תהיה נמוכה משמעותית בהשוואה לסכום שיוכל לקבל אם כל הבניין יימכר. הוא חזר וביקש שבית המשפט יורה על מכירת הנכס וחלוקתו לשותפים או לחילופין – על חלוקה בפועל של הדירות.

הנתבעים תמכו בתוצאת פסק הדין וטענו שהתעקשות התובע על מכירתו הפומבית של הנכס "חרף חלקו המועט בו" לא נועדה אלא כדי לסחוט אותם, לנקום בהם ולבזות את המשפחה שהיא משפחה ידועה ומכובדת במזרח ירושלים.

 "עושק הרוב בידי המיעוט"

 השופטים - משה סובל, תמר בזק-רפפורט ודוד מינץ - ציינו ש"הסעד" שניתן לתובע בבית המשפט למשפחה עמד לרשותו גם קודם להגשת התביעה. בנוסף הם הבהירו שחלוקה בפועל של הנכס אינה מעשית לנוכח מצבו התכנוני ובשל העובדה שמספר היורשים גבוה באופן ניכר ממספר הדירות. 

עוד לדבריהם, גם אם עקרונית הנכס היה ניתן לחלוקה, זכותו של התובע לתבוע את פירוק השיתוף לא הייתה גוררת אחריה כדבר מובן מאליו מכירה פומבית של הבניין כולו, שכן חלקו קטן ביותר ויתר השותפים מתנגדים למכירה. השופטים הדגישו בהקשר זה שלבית המשפט שיקול דעת בבחירת דרך הפירוק ויש להיזהר "מפני עושק הרוב בידי המיעוט".

 לגופו של עניין השופטים קבעו כי מאחר שהעיזבון טרם חולק ליורשים והעניין רשום עדיין על שם הסב יש להחיל את הוראת חוק הירושה הקובעת שנכס שאינו ניתן לחלוקה יימסר "ליורש המרבה במחירו ובלבד שלא יפחת ממחיר השוק".

בנסיבות אלה קיבלו השופטים את הערעור באופן חלקי והחזירו את התיק לבית המשפט למשפחה כדי שיקבע הוראות לביצוע התמחרות פנימית בין יורשי הנכס.

 במסגרת זו יוכלו היורשים האחרים לרכוש את חלקו של התובע בנכס במחיר העולה על מחיר השוק תוך שימור יחסי השיתוף ביניהם, ובמקביל לתובע תינתן אפשרות לרכוש את חלקם של כל השותפים. 

 לא ניתן צו להוצאות.

פורסם ביום 15.6.17 באתר כלכליסט.